ההקפדה על זכות השימוע בדיני מיסים הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי 

לאחרונה ניתנו שני פסקי דין בעניינים שונים, אשר מהם ניתן ללמוד על חשיבות זכות השימוע בדיני מיסים, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי. בדיני מיסים החשיבות שיש לשני פסי דין אלה רבה ביותר והיא משתרעת גם על הוראות השימוע בפקודת מס הכנסה, בחוק מיסוי מקרקעין, בחוק מע"מ, בפקודת המכס ובדיני מיסים אחרים.
יש לזכור שכל מס טיבו שהוא פוגע בקניינו של אדם, ולפיכך היקנו חוקי המיסים השונים זכות השגה והתנגדות, בטרם קבלת החלטה על ידי פקיד המס. בית המשפט יושב בערעורי מיסים על החלטת פקיד המס כערכאה שניה, ולא ראשונה, וזהו עקרון שניתן להגדירו כעקרון על בשיטתנו המשפטית. אין זה מתפקידו של בית המשפט לשמוע, לראשונה, את טענות הנישום. תפקידו של בית המשפט בערעורי מיסים הוא לבחון את שיקול הדעת של פקיד המס לאחר שהנישום כבר פרש בפניו את כל טענותיו.
יש לזכור, כי את הטענות בדבר הפרת זכות השימוע יש להעלות כטענה מקדמית, אחרת, הסעדים בגין הפרת זכות השימוע יהיו מצומצמים ביותר, וספק אם יינתנו כלל.
החלטה מיום 28.01.07 בבש"א 21475/05 ובבש"א 16530/06 ב.י.ס.ט. ביזנס אינפורמיישן סיסטמס טכנולוג'י בע"מ נ' מנהל מע"מ נתניה (ב"כ המבקשת: עו"ד עוזי שוחט; ב"כ המשיב: עו"ד שירלי אנגלרד)
ב.י.ס.ט. ביזנס אינפורמיישן סיסטמס טכנולוג'י בע"מ (להלן: "החברה"), באמצעות בא כוחה, כותב מאמר זה, הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי בת"א להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת מנהל מע"מ נתניה (להלן: "המנהל") לשנות את סיווגה של החברה לצורך מע"מ מעוסק למוסד כספי (להלן: "ההחלטה"), וזאת מפאת העובדה שהחברה לא קיבלה כל נימוקים להחלטת המנהל וכן לא את המסמכים התומכים בהחלטתו.
המנהל לא צירף כל ראיה להחלטתו וכן תפס את כל מסמכי החברה מבלי שהתיר לה לצלם אותם. לאור זאת, החברה לא יכלה להגיש ערעור במועד. כמו-כן ביקשה החברה לעכב את כל ההליכים האזרחיים, ולדחות את המועד להגשת ערעור על החלטת המנהל עד לתחילת פרשת ההגנה בהליכים הפליליים שנפתחו כנגד החברה בבית המשפט המחוזי בת"א.
ההליכים הפליליים כנגד החברה נעצרו עקב כך שמנהלה של החברה ובעל המניות העיקרי שלה עזב את הארץ לפני קבלת כתב האישום ואינו יכול לחזור לארץ מחמת צו עיכוב יציאה שהוצא נגדו באוקראינה. במסגרת הבקשה לעיכוב ההליכים, הגיש ב"כ החברה בקשה מקדמית בה התבקש ביהמ"ש לקבוע כי החלטת המנהל בטלה מעיקרה וזאת מאחר שהמנהל לא נתן לחברה הזדמנות להביא בפניו את טענותיה לפני שקיבל את ההחלטה (להלן: "זכות השימוע"), כפי שמתחייב מסעיף 62 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 וכללי הצדק הטיבעי.
כבוד השופטת דניה קרת-מאיר דחתה את ניסיונו של מנהל מע"מ לטעון, כי אין לדון בבקשה כל עוד לא הוגש ערעור מע"מ כל ההחלטה, וכי יעילות הדיון מצדיקה קיומו של דיון בבקשה המקדמית במסגרת ההליכים שמתנהלים, הגם שהערעור עצמו טרם הוגש.
במילים אחרות, כב' השו' קרת-מאיר איפשרה לחברה להעלות טענות מקדמיות, עוד קודם להגשת הערעור, וזאת במסגרת בקשותיה לדחות את המועד להגשת הערעור. לדעתנו, מדובר בהחלטה צודקת אשר מייעלת את הדיונים וחוסכת הגשת ערעורים מיותרים מקום שהפרת זכות השימוע על ידי הרשות נעשית בצורה בוטה.
כב' השו' קרת-מאיר קידשה את זכות השימוע של החברה וקבעה, בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים, כי מעבר לכללי הצדק הטבעי, הוראות סעיף 62 לחוק מע"מ נותנת ביטוי לכלל השימוע וזכות השימוע אמורה להתקיים לפני מתן ההחלטה ולא לאחריה. בית המשפט פסק, כי "הוראת חוק זו נותנת למעשה ביטוי לכלל השימוע, הדורש כי רשות מינהלית לא תפגע באדם אלא אם נתנה לו קודם לכן הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו בפניו."
עוד נפסק, כי אם הוגש כתב אישום כנגד החברה, יהא חמור ככל שיהא, אין בכך כדי לשלול ממנה את זכות השימוע במישור השומתי-אזרחי. בית המשפט נימק את החלטתו בכך ש"ביהמ"ש קבע במפורש כי ההלכה שאין על השלטון לפגוע באזרח פגיעת גוף, רכוש וכדומה, אלא אם ניתנה לנפגע הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו, מבוססת על שורה של פסקי דין... מטרת ההודעה המוקדמת נועדה להעמיד את מי שעלול להיפגע על ידי פעולת הרשות במצב שבו יוכל להביא את טענותיו בפני הרשות; להופיע בעת שמיעת העניין ובעת החקירה ולהכין ביעילות את הצגת עניינו בפני הרשות."
כב' השו' קרת-מאיר דחתה את טענת גם טענת המנהל, כי החברה היתה מודעת לנימוקי ההחלטה אשר התבססו על החקירה ועל כתב האישום, וקבעה, כי ידיעת טענות המנהל כפי שהועלו בכתב האישום אין בה כדי לרפא את הפגם שבאי-מתן זכות השימוע. בית המשפט הסתמך על שני תקדימים: הראשון - בג"צ 361/76 המגדר ברזלית בע"מ אשר קבע, כי פגיעה בכללי הצדק הטבעי תוצאתה בטלות החלטת הרשות. השני - ע"א 3/89 אמין חלאק שלפיו אין בזכות להגשת ערעור על החלטת המנהל כדי לרפא את הפגם שבאי-מתן זכות השימוע.
מכיוון שבמקרה הנוכחי נשללה זכות השימוע מן החברה לחלוטין, נפסק כי החלטת המנהל בטלה ומבוטלת. כב' השו' דניה-קרת דחתה כל ניסיון מצד המנהל לבצע מעין שימוע, על ידי החזרת התיק לשלב שימוע בלי ביטול החלטת המנהל, והקפידה על כך שהצדדים יגיעו לשימוע כאילו לא ניתנה החלטה כלל וכדבריה:
"במקרה שבפניי יש לומר כי הוראת סעיף 62 לחוק, יחד עם הוראות סעיף 58, קובעים את כוונת החוק ומשמעותו - יצירת הליך שבו תינתן לנישום אפשרות להשמיע את טענותיו בענין שינוי הסיווג בפני המנהל, לפני שתוצא על ידו החלטה עליה ניתן כאמור לערער עפ"י הוראות סעיף 64 לחוק.
אין בעובדה כי לא נקבע בחוק הליך של השגה על החלטת המנהל בענין שניוי סיווג, כדי למנוע את זכות השימוע. לכל היותר ניתן לומר כי מטרת החוק היתה שזכות השימוע במקרה זה תהיה בפני נציג אחד ולא בפני שני נציגים של המשיב, לפני שניתנת אפשרות הערעור.
זכות זו נמנעה כאמור לחלוטין במקרה הנוכחי, ולכן היה ההליך פגום ויש לבטל את ההחלטה."
מסיבה זו קיבלה גם את טענת ב"כ החברה, כי על פי כללי מינהל תקין מן הראוי שהדיון יתקיים בפני אדם אחר ממי שנתן את ההחלטה בשלב הראשון, בו לא נשמעה עמדת החברה, ובכך פסלה לדיון את מר זאב פורת, אשר הוא זה שנתן את ההחלטה אודות שינוי סיווג החברה, מבלי לכבד את זכות השימוע של החברה.
החלטה מיום 08.02.07 בפ"ח 1138/05 מדינת ישראל נ' יעקב ארד
כאן אין מדובר בענייני מיסים, אך ניתן ללמוד מן ההחלטה על החשיבות של זכות השימוע בהליך הפלילי, זאת להבדיל מההחלטה בעניין ביסט הנ"ל, ששם נדונה זכות השימוע בהליך אזרחי. מאליו ברור, כי גם אם אין עסקינן בתיק שעניינו מיסים, תחולתו משתרעת גם על ההליך הפלילי בענייני מיסים.
בתיק זה הגיש הנאשם יעקב ארד בקשה לבטל את כתב האישום על מנת שיוכל לממש את זכותו היסודית והמהותית בדבר קיום שימוע בנפש חפצה, וזאת כחשוד ולא כנאשם, בעקבות אי קיום החובה הקבועה בסעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982.
כתב האישום עסק בעבירות של אינוס ומעשים מגונים.
המדינה, בתגובתה לבקשה, הודתה כי לא שלחה לנאשם הודעה כנדרש לפי סעיף 60א' לחסד"פ, וטענה כי מדובר בטעות בתום לב. לטענת המדינה, ניתן לתקן את הפגם על ידי ביצוע שימוע בנפש חפצה , גם ללא ביטולו של כתב האישום.
בית המשפט, בהרכב שלושה, החליט להורות על ביטול כתב האישום, על מנת לאפשר לנאשם למצות את הליך השימוע.
בית המשפט קידש את זכות השימוע במישור הפלילי ופסק לגביו כי:
"הליך היידוע ובעקבותיו השימוע מעוגן היום בדין בסעיף 60 א' לחסד"פ. מדובר בזכות יסוד המוקנית לנחקר המניח לו אפשרות לשטוח את טענותיו במלואן בטרם הגשת כתב אישום.
על מהות זכות השימוע נאמר בפסיקת ביהמ"ש העליון ע"י כבוד השופטת חיות:
"בגדר השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח את טענותיו במלואן ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש. זוהי זכות הטיעון שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו. היא נמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית" (בג"צ 554/05 רס"ר אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה תקדין עליון 2005 (3), 3043 ודברים דומים נאמרו בבג"צ 4175/06 הרב ראובן אלבז נ' היועצ המשפטי לממשלה תקדין עליון 2006 (2), 3317 ע"י כבוד השופטת פרוקצ'ה, להלן: "פס"ד אלבז").
לגבי השאלה אימתי יבוטל כתב האישום בשל הפרת זכות השימוע קבע בית המשפט כדלקמן:
"למרות שניתן ל"רפא" את הפגם באמצעות שימוע בדיעבד, אין הדבר רצוי. יש הבדל גדול בסטטוס של נחקר וחשוד לעומת סטטוס של נאשם. כמו כן, יש חשש שהמאשימה "תינעל" על עמדותיה כפי שהוצגו בכתב האישום ובחינת טענותיו של הנאשם לא תעשה באותה מידה של פתיחות, שהיתה נעשית במקרה שטרם הוגש כתב אישום וגובשה עמדת המאשימה."
לגופו של עניין, מאחר שבמקרה ספציפי זה טרם החלו ההוכחות, הוחלט שהפגיעה באינטרס הציבור איננה עולה על הפגיעה בנאשם, ובהתחשב בכך שניתן לערוך שימוע במהירות יחסית, הוחלט לבטל את כתב האישום ולהורות על ביצוע שימוע.
סיכום ומסקנות
כפי שהראנו להלן, בשני מקרים שונים, בית המשפט קידש כערך חשוב את זכות השימוע, הן בהליך האזרחי, והן בהליך הפלילי.
בשני המקרים בית המשפט העדיף שלא ללכת בתלם של בטלות יחסית, אלא הורה על בטלות מלאה של החלטות הרשות, על מנת לצקת תוכן של ממש להליך השימוע, כך שהוא יערך בנפש חפצה, ובהעדר חרב מונפת על צווארו של הנישום בהליך האזרחי או הנאשם בהליך הפלילי.
בשני המקרים השכילו עורכי הדין של הצדדים להעלות את טענת הפרת זכות השימוע במועד מוקדם, כטענה מקדמית, ובכך מנעו אפשרות של אי מיצוי זכות השימוע לשולחם.